בלי נהג ובלי שיחת חולין: כך מרגישה נסיעה ברובוטקסי בשנזן ובבייג'ינג

מושב הנהג ריק, וההגה מסתובב לבד. כך נפתחת כתבה חווייתית שפרסם South China Morning Post על נסיעות במוניות אוטונומיות (רובוטקסי) בסין. הכתב נסע בשתי ערים שהן מרכזי טכנולוגיה חשובים: בשנזן הוא נסע במונית של Pony.ai, ובבייג'ינג בשירות Apollo Go של באידו. פתיחת הכתבה מתמקדת בתחושות של הנוסע ולא במספרים.

רגע של עצבנות, ואחר כך שקט

הכתב סיפר שכאשר ישב במושב האחורי של המונית בשנזן, הוא הרגיש "הבזק של עצבנות" למראה ההגה שזז בלי ידיים. כשהרכב השתלב בתנועה, התחושה השתנתה. לדבריו, אי-הנוחות פינתה מקום להערכה כלפי דבר שאין בו שום דבר עתידני: אין נהג, ולכן אין שיחת חולין.

התיאור הזה מציג את הטכנולוגיה מזווית לא צפויה. בדרך כלל מדברים על רכב אוטונומי במונחים של חיישנים, אלגוריתמים ובטיחות. כאן, לפחות בפתיחה, מה שהנוסע זוכר מהנסיעה הוא דווקא שהיא שקטה ופרטית.

מה אפשר ללמוד מכתבה חווייתית, ומה לא

הכותרת המקורית קובעת שהרובוטקסי "משתלטות על הערים בסין". עם זאת, בחומר שעמד לרשותנו אין נתונים שמאפשרים לבדוק את הקביעה: לא מספר רכבים, לא היקף נסיעות, לא מחירים ולא שטחי כיסוי. זו כתבת חוויה של נוסע אחד בנסיעות ניסיון בשתי ערים, ולכן כדאי לקרוא אותה כרושם אישי ולא כהערכת מצב של השוק.

גם כך יש לה ערך. נוסע שמתאר רגע של עצבנות ואחריו הסתגלות מהירה נותן הצצה לשאלה שאמורה להעסיק כל חברה בתחום: האם אנשים רגילים יסכימו לשבת ברכב שאין בו אף אחד מאחורי ההגה. לפי התיאור, מחסום האמון קיים, אבל הוא חלש יותר ממה שאפשר היה לצפות.

למה זה חשוב

הבחירה בשנזן ובבייג'ינג, ובשני שחקנים מוכרים, Pony.ai ו-Apollo Go של באידו, מראה שבסין הנהיגה האוטונומית כבר יצאה מהמעבדה ונגישה לנוסעים מן השורה, לפחות בחלק מהערים. בישראל, שבה רכבים אוטונומיים עדיין נמצאים בשלבי ניסוי ורגולציה, המשמעות היא ככל הנראה שהשאלה כבר אינה רק אם הטכנולוגיה עובדת. השאלה היא איך מרגישים בתוכה.

לפי הכתבה, ההרגשה היא בעיקר שגרתית. ייתכן שזה הסימן הברור ביותר לכך שהטכנולוגיה מתחילה להפוך לחלק מהיומיום, אבל כדי לקבוע את זה צריך נתונים, ואלה לא הופיעו בחומר שעמד לרשותנו.