הזעם על מרכזי הנתונים בארה"ב נוגע כנראה בעיקר לחשמל

בענף הטכנולוגיה מקובל לחשוב שהמאבק הציבורי במרכזי נתונים נוגע לנושאים רחבים בהרבה מהמבנים עצמם. ניתוח שפורסם ב-MIT Technology Review מציע הסבר אחר ופשוט יותר: הזעם נוגע בעיקר לחשמל.

הכתבת בילתה כמה ימים בשבוע הבחירות לאמצע הקדנציה באשבורן שבווירג'יניה, אזור שמכונה Data Center Alley. זהו מוקד מרכזי הנתונים הגדול בעולם, ולדבריה ייתכן שגם המקום שבו התחילה להתגבש המחאה שמתפשטת כעת בארה"ב. היא מתארת מבני בטון עצומים לאורך כל כביש ראשי, ואומרת שיצאה משם משוכנעת שהמחאה קשורה לחשמל יותר ממה שהביג טק מוכן להודות.

"תמיד זה היה על חשמל"

יומיים אחרי הבחירות כתב כריס לחיין, האחראי על הקשרים הגלובליים של OpenAI, שמרכזי הנתונים "הפכו לייצוג של אי-נחת ציבורית בנוגע ליוקר המחיה, לכוח התאגידי ולתחושה של אנשים שהם מאבדים שליטה על עתידם". במילים אחרות, מלחמת תרבות.

אלנה שלוסברג, פעילה בולטת נגד מרכזי נתונים בווירג'יניה, דוחה את התיאור הזה. לדבריה היא "תמיד דופקת את הראש בקיר" כשהתעשייה מציגה את המאבק כמלחמת תרבות. "תמיד זה היה על הכוח", היא אומרת (באנגלית power, מילה שמשמעה גם כוח וגם חשמל), כלומר על חשמל. הכתבה מודה שחלק מהמפגינים בווירג'יניה מונעים גם מפופוליזם רחב יותר נגד חברות הטכנולוגיה. עם זאת, לפי הניתוח, ההשלכות של משיכת כמויות עצומות של חשמל מהרשת הן שעיצבו יותר מכל את המחאה.

שתי דרכים להזין מרכז נתונים, ושתיהן בעייתיות

יש שתי דרכים לספק חשמל למרכז נתונים: להתחבר לרשת, או לייצר חשמל במקום. במחוז לאודון שבווירג'יניה רוב המתקנים מחוברים לרשת של חברת החשמל המקומית Dominion Energy, שמייצרת חלק ניכר מהחשמל שלה מגז טבעי. הספק החשמל של מרכז נתונים ממוצע באזור עומד על 54 מגה-ואט, יותר מצריכת החשמל של נמל התעופה הבינלאומי של דנוור.

המחאות כבר הביאו לתוצאות. לפי הכתבה, המדינה קבעה כללים חדשים שמחייבים את מרכזי הנתונים לשלם את מלוא העלות של קווי הולכה חדשים לרשת, כדי שהעלות לא תתגלגל לשאר הצרכנים. יזמים סיפרו לכתבת שהם נערכים גם לכללים שינתקו אותם מהרשת בשעות שיא.

מחוץ לווירג'יניה התמונה שונה. מרכזי הנתונים שחברות ה-AI רוצות גדולים כל כך, שהן מקימות אותם באזורים כפריים כמעט בלי תשתית רשת. שם הן מייצרות חשמל בעצמן, בשיטה שמכונה behind the meter, באמצעות טורבינות גז טבעי וגנרטורי דיזל לגיבוי. אנתרופיק, למשל, הסכימה על פי דיווחים לשלם 3.4 מיליארד דולר על טורבינות גז, ברכישה שתוארה כרכישת ציוד ייצור החשמל הגדולה ביותר של חברת AI.

ההיקפים ממחישים את הבעיה. מרכזי הנתונים הקטנים ביותר שמתאימים לאימון מודלים צורכים כ-300 מגה-ואט. המתקנים האידיאליים מבחינת החברות צורכים כ-6,000 מגה-ואט, בערך הצריכה המוערכת של העיר שיקגו.

למה זה חשוב

ייצור חשמל עצמאי נשמע כמו פתרון, כי הוא לא מעמיס על הרשת. אבל טורבינות גז מכל גודל פולטות מזהמי אוויר, וגנרטורי דיזל מזהמים עוד יותר. כשחברות חשמל ציבוריות בונות תשתית בהיקף כזה, הקהילות המקומיות רגילות שתהיה להן מילה בהחלטה היכן היא תוקם. עכשיו חברות פרטיות מקימות פרויקטים בהיקף דומה. הכתבה מזכירה בהקשר זה את אילון מאסק, שהפר חוקי איכות אוויר כשהציב עשרות טורבינות כדי להזין מרכז נתונים בממפיס.

המשמעות, ככל הנראה, היא שקמפיינים לשיפור התדמית לא יספיקו כדי להרגיע את המחאה. כל עוד מרכזי הנתונים צורכים חשמל בהיקף של ערים שלמות, הוויכוח הציבורי יעסוק כנראה פחות ב-AI עצמו ויותר בשאלה מי משלם על החשמל ומי נושם את הזיהום.