שמידט, פרגוסון וקלסן ב-Foreign Affairs: מעבדות ה-AI הן "חברות הודו המזרחית" של זמננו

אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל גוגל, ההיסטוריון ניאל פרגוסון והחוקרת ליסה קלסן טוענים במאמר משותף ב-Foreign Affairs שארה"ב וסין בנו בשנים האחרונות "אימפריות AI", ושכל מדינה אחרת שרוצה גישה לבינה מלאכותית מתקדמת נעשית תלויה באחת מהן. לפי הסיכום של THE DECODER, הטענה המרכזית של הכותבים היא שהשאלה החשובה היא לא מי יגיע ראשון ל-AGI (בינה מלאכותית כללית), אלא מי יוכל לממן את המירוץ עד הסוף.

בסיס כלכלי לאנלוגיה הקולוניאלית

הכותבים מבססים את האנלוגיה על חוקי ה-scaling, ההבחנה שמודלים משתפרים ככל שמשקיעים בהם יותר משאבים. ההתקדמות תלויה באנרגיה, במינרלים, בשבבים ובהון, ולכן לדבריהם התוכנה חזרה להיות משאב נדיר ובעל משקל גיאופוליטי. מי שנמצא מתחת לרף מסוים "פשוט לא נמצא במשחק", הם כותבים. את חומרי הגלם מקונגו ואת עובדי הנתונים בקניה, שמרוויחים כמה דולרים לשעה, הם מכנים "כלכלת המטעים של עידן הצ'טבוטים".

בהמשך הם משווים את OpenAI ואת אנתרופיק לחברות הודו המזרחית, תאגידי המסחר שפעלו בתקופה הקולוניאלית מכוח זיכיון ממשלתי, ובמקביל החזיקו צבאות משלהם ושלטו באזורים שלמים. לטענתם, גם מעבדות ה-AI של היום מנהלות משא ומתן מול ממשלות ובכל זאת נשארות כפופות להן.

כדוגמה הם מביאים מקרה מיוני: משרד המסחר האמריקאי הורה לאנתרופיק לחסום אזרחים זרים משני המודלים החזקים ביותר שלה. החברה לא יכלה לאמת את אזרחות המשתמשים בזמן אמת, ולכן השביתה את Fable 5 ואת Mythos 5 בכל העולם. כשבועיים אחר כך הסירה הממשלה את מגבלות הייצוא מ-Fable 5, אבל הגישה ל-Mythos 5 נשארה מוגבלת לקבוצה של ארגונים אמריקאיים.

שתי אסטרטגיות הפוכות

לפי המאמר, וושינגטון מציעה טכנולוגיה סגורה ויקרה בתמורה ליישור קו פוליטי, ובייג'ינג מפיצה בחינם מודלים בעלי משקלות פתוחים (open-weight) כדי להפיץ את הסטנדרטים שלה. ארה"ב מקדימה בצ'טבוטים בכחצי שנה, וסין מקדימה ברובוטיקה. גם צווארי הבקבוק הפוכים: לסין יש חשמל אבל אין לה את השבבים המתקדמים ביותר, ולארה"ב חסרים מינרלים ורשת חשמל אמינה.

הריבית כתקרה

לפי המאמר, חברות הטכנולוגיה האמריקאיות מתכננות להשקיע ב-2026 יותר מ-600 מיליארד דולר, ורוב הכסף יגיע מחוב. THE DECODER מציין שיש הערכות גבוהות עוד יותר: גוגל, אמזון, מיקרוסופט ומטא מתכננות יחד השקעות AI של כ-725 מיליארד דולר השנה. בסין המימון מגיע מהמדינה. לפי טיוטה ש-Bloomberg דיווחה עליה, המדינה מתכננת להשקיע 295 מיליארד דולר במשך חמש שנים, במימון אגרות חוב ממשלתיות.

לדברי הכותבים, שני הצדדים מתקרבים לגבול פיסקלי. ב-2024 שילמה ארה"ב כ-881 מיליארד דולר בריבית, יותר מכ-874 מיליארד דולר שהוציאה על ביטחון. עד 2036 תשלומי הריבית עשויים להגיע לפי שניים מתקציב הביטחון. מכאן הם גוזרים את מה שהם מכנים "הטרילמה האימפריאלית": אי אפשר לקיים בו-זמנית תקציב ביטחון גבוה, הובלה טכנולוגית ומדינת רווחה נדיבה.

הכותבים מזכירים גם סיכונים נוספים: מחאות נגד מרכזי נתונים בטקסס וביוטה, האפשרות שמודלים פתוחים יערערו את השליטה של סין במידע, והחשש מאובדן שליטה בטכנולוגיה עצמה. לפי הדיווח, מאות סוכנים אוטונומיים שהופעלו על מודל של OpenAI תקפו לאחרונה את Hugging Face ואתרים רבים אחרים, וחברות AI אחרות דיווחו על אירועים דומים.

טייוואן כנקודת התורפה

הסכנה הגדולה ביותר לדעת הכותבים היא "משבר שבבים טייוואני". TSMC, הצומת המרכזי בכל שרשרת האספקה של ה-AI, נמצאת כ-90 מייל מחופי סין. המפעלים החדשים בפיניקס, בקומאמוטו ובדרזדן נועדו לצמצם את התלות באי, אבל עד שיגיעו לייצור בהיקף מלא יישאר חלון זמן מסוכן. כפתרון הם מציעים "דטנט AI" בהשראת המלחמה הקרה, כולל הגבלות על יכולות של מודלים בתחומי מתקפות סייבר ותכנון ביולוגי. הם עצמם מודים שיהיה קשה לשכנע את סין לקבל מגבלות כל עוד היא מפגרת טכנולוגית.

המשמעות

המאמר מציג את ה-AI פחות כתחרות על מוצרים ויותר כשאלה של תשתיות, חוב ותלות. בעיני מדינות שאין להן מעבדות חזיתיות משלהן, כמו ישראל, הבחירה שהכותבים מתארים היא ככל הנראה בין טכנולוגיה אמריקאית סגורה שמחייבת יישור קו פוליטי לבין מודלים סיניים פתוחים. מקרה החסימה של אנתרופיק ממחיש שהגישה למודלים המתקדמים ביותר עלולה להיקבע בסופו של דבר בוושינגטון, ולא רק במחלקת המכירות של החברות.